​​היצירות יוצאות הדופן שנעלו את "תל אביב דאנס" נעו בין שלווה לשחרור תודעתי

 

"השתקפויות" של עדי בוטרוס העניקה בשר ודם לדימויים נוצריים, "קרשנדו זהב" מאת אנאבל דביר הוא טקס חניכה נשי־חתרני. צמד היצירות יוצאות הדופן שסגרו את פסטיבל ת"א דאנס נשענו על מסורות — ועשו בהן כבשלהן

 

צמד היצירות שנעלו את פסטיבל תל אביב דאנס, "השתקפויות" מאת עדי בוטרוס ו"קרשנדו זהב" מאת אנאבל דביר, נוצרו במהלך תכנית שהות־האמן של מרכז סוזן דלל. סגנונם הייחודי של היוצרים ניכר בשתיהן, והוא מקבל ביטוי חזותי, קולי וכוריאוגרפי צלול ומענג. אלו יצירות יוצאות דופן — האחת נשענת על מסורת איקונוגרפיה נוצרית שאינה רווחת במחול הישראלי, והשנייה בוראת מסורת משלה, תרבות נשית חלופית שכוללת טקסים, סמלים ומזמורים כמו־דתיים.

 

ב"השתקפויות", עירום כביום היוולדו, הרקדן עידו ברק צועד אל הבמה, עומד בגבו לקהל, ומביט קדימה. ברק הוא "אל־נער, נאדר, רענן, כליל־יופי", כפי שכותב טשרניחובסקי בשירו "לנוכח פסל אפולו". בקצה השני, על מיטת עץ, שרוע הרקדן אורי דיקר, לבוש בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים, ידו שמוטה, בתנוחה שמזכירה את "מות מארה" מ–1793 של ז'אק לואי דויד, שמזכיר בעצמו את ישו בפייטה של מיכאלנג'לו. תמונת הפתיחה המרשימה הזו מציגה את החיים בשיאם ובסופם, היופי והמוות, בני לוויה קבועים ביצירה כולה.

 

כשברקע מוזיקה כנסייתית, ברק מתבונן דקות ארוכות, ללא ניע, בגופת דיקר־מארה־ישו, ואז ניגש ומתיישב למראשותיו. עיצוב האור של עופר לאופר משווה לכל ההתרחשות מראה של ציור שמן רנסנסי. היצירה מלאה באזכורים של יצירות אמנות נוספות בעלות נושאים נוצריים: לא רק הפייטה, אלא גם הצליבה, הקינה והקבורה של ישו, במהלכם המיטה נעשית לצלב, לארון קבורה, לעגלת תובלה. אל ברק ודיקר מצטרף בוטרוס עצמו וגם הרקדניות נשמה בייזר, וסתיו סטרוז' בוטרוס, בכוריאוגרפיה שמעניקה גוף בשר ודם לדימויים הנוצריים, אבל בה בעת מחלנת אותם, כשהיא מציבה במרכזה לא את היחסים בין האדם ואלוהיו, אלא בין בני האדם עצמם.

עוצמתה של העבודה נובע מהמתח בין שני היבטים בה: מחד, העבודה ניחנה בהיבט חזותי יוצא דופן, בהיותה סדרה מתמשכת של "תמונות חיות" סטטיות, מעוצבות בדיוק וברגישות לפרטים, מלאות הוד ושגב; מאידך, כאשר מתרחשת תנועה, היא תמיד כרוכה במגע, בנשיאת משקל, בקשר בין שניים או יותר. בוטרוס מעמת בין ההיבט החזותי והקינסתטי אבל גם מטשטש את ההבדלים ביניהם: התמונות הדוממות מתעוררות לחיים, ואילו ההנפות, החילופים ונשיאות הגופים מתרחשים ללא קול, בעדנה וברוך, כאילו היו רישומי מכחול שנמשח ברכות על פני הבמה.

 

הבחירה המובהקת של בוטרוס בתנועה המושתתת על תלות באחרים היא בחירה אתית, ולא רק אסתטית, התגלמות בבשר של מושג האחריות לאחר: הרקדנים מציבים עצמם שוב ושוב במצב של פגיעות רבה, שתובעת מהאחרים להיות אחראים להם; שוב ושוב הם מרימים זה את זה, מחליפים תפקידים, משתרעים לאחור, מעבירים לאחרים את מלוא משקל גופם באמונה מלאה שיש מי שיאחז בהם.

 

לקראת סיום היצירה, בוטרוס מטפס מעל המיטה שניצבת בימין הבמה, ומסיר את היריעה העצומה שכיסתה במשך המופע את הקיר האחורי, וכעת מתגלה כשלד מתכת עירום. מאחוריו נגלית גם הבמה בעליבותה היומיומית: דלתות מעלית המשא, כבלי התאורה, המדרגות המובילות אל חדרי האמנים. קדושת הבמה מחולנת באחת, כמו כדי לומר שגם היופי הזה כולו מעשה ידי אדם, קנבס שאנחנו בוחרים מה לצייר עליו, ואפשר לסרב לשחזר את ההיסטוריה כפי שכבר התרחשה; אפשר לקטוע את המסורת של הוקעת האחר, שמסתיימת תמיד בעוד ועוד תהלוכות מוות, כמו זו שקבוצת הרקדנים יוצאת אליה, נגררים מצד אחד של הבמה לצדה השני, מוביל הופך מובל וחוזר חלילה; אפשר גם - לבחור בחסד.

​​​​​​​​​​

​​