​​"פורטרטים של נפילה" היא מופת של וירטואוזיות נטולת ראוותנות

הרקדנים ביצירתו של עדי בוטרוס מוצאים עוד ועוד דרכים להיות יחד. הכוריאוגרפיה כה מוקפדת, עד שנדמה כי הקפאתה בכל רגע נתון תניב תמונה מרהיבה

 

רן בראון

13:38 • 09 באוגוסט 2026

פורטרטים של נפילה

כוריאוגרפיה:עדי בוטרוס

יוצרים נוספים:עידו ברק, נשמה בייזר, נעמי בן דוד, סתיו סטרוז בוטרוס, אורי דיקר, עופר לאופר, יעל ונציה.

המופעים הבאים: 19.8, מרכז קלור לאמנויות הבמה, כפר בלום

​

"פורטרטים של נפילה", יצירתו החדשה של עדי בוטרוס שהוצגה בבכורה בפסטיבל ישראל בשבוע שעבר, היא כוריאוגרפיה מופתית של היות־יחד. היא מציגה גילום מוחשי, סוחף ומעורר השתאות של חיים משותפים ותמיכה הדדית שאין בלתם. היא מתרחשת לכאורה במרחב נטול זמן ומקום: הבמה חשופה, נטולת קלעים, ובפסקול מנשבות רוחות. מדי פעם נשמע צלצול פעמון או ספינה הצופרת במרחק. אבל ככל שהולכת ונפרשת הכוריאוגרפיה, מתגלה שאין רלוונטית ממנה לכאן ועכשיו.

 

הרקדנים חוברים זה לזה ונפרדים, יוצרים ישות משותפת שנפוצה לכל עבר, פסל שמופיע ברגע אחד ונעלם בזה שאחריו. הם מטפסים זה מעל זה, מתגלגלים, מתמסרים לאוחזים בהם, מציעים את גופם לזה שיניח עליו את מלוא משקלו, מזנקים אל זרועות הקבוצה, נכנסים בה. ברגע מסוים, העיניים מבקשות להרפות ופוסקות מלראות כל אחד מהרקדנים לכשעצמו. תחת זאת, הן רואות ישות מרובת גופים — זרועות, פנים, כפות ידיים, אצבעות — נכרכים ומסתבכים אלה באלה. ראש נתחב בין ירכיים. כף רגל פוסעת על אגן. זוג זרועות אוחזות מותניים ומושכות. ברך מתכופפת תחת גו שנושא את משקל העומד מעליו. ידיים אוחזות בצלעות. כף יד מרכינה ראש מטה. זוג שכמות מונחות ברכות בשקערוריות כפות הידיים תחתיהן.

 

זו עבודה שמורכבת מאלגוריות קטנות, מעשים גופניים שמהדהדים אמיתות אנושיות: הושטת יד, חיבוק, תמיכה באחר, הישענות, נפילה וקימה מחדש. "פורטרטים של נפילה" משרטטת תמונה אנושית משכנעת של היות־יחד. למרות הביצוע השליו לכאורה, זו אינה תמונה נאיבית. היא מכירה גם באפשרות הכישלון. דימויים מטרידים מופיעים מעת לעת, בעיקר כשרקדן או רקדנים נותרים לרגע קצר לבדם, מוטלים על הרצפה ללא ניע, אבל שוב ושוב הרקדנים מתעקשים להמשיך. בוטרוס כמו מבקש לומר לצופים שזו אפשרות שאינה מובנת מאליה, היא תובעת מאמץ, התמסרות ועבודה בלתי פוסקת. כזאת שלא נגמרת באמת.

 

מבנים המורכבים מגופם של הרקדנים מופיעים ומתפרקים, ברצף מסחרר, שוטף, בלתי פוסק. הכוריאוגרפיה מפסלת את גוף הרקדנים לקשתות, מדרגות, בניינים משונים, מגדלים אנושיים. הרקדנים עולים בהם שוב ושוב, באדיקות דתית כמעט, כמו בניסיון להגיע אל האל, לגעת בו. אבל הם נוגעים רק זה בזה. אין אלוהים. יש לרקדנים רק זה את זה, ובכל זאת הם מצליחים לגעת במטפיזי: לא בטיפוס מעלה, אלא דווקא בנפילה. או נכון יותר לומר, ברגע שבו גוף מעורסל בידיים האוחזות בו בדרכו מטה.

 

אין ביצירה ולו רגע אחד שבו הרקדנים רוקדים לעצמם — כלומר מבצעים צעדים, מחוות או תנועות מופשטות שאין להם תכלית למעט הריקוד עצמו, לבדם. נהפוך הוא: הרקדנים הם פועלים בשירות הכלל. הם מבצעים אך ורק פעולות תכליתיות, אנטי־מחוליות לכאורה, תמיד בזיקה זה אל זו. הם תומכים, אוחזים, מרימים, גוררים, נושאים, סוחבים. דווקא מתוך סדרת הפעולות הקונקרטיות הללו, במעשה אלכימי ממש, מופיע ריקוד מופלא, מרגש, אנושי ונשגב בה בעת.

​

"פורטרטים של נפילה" היא מופת של וירטואוזיות נטולת ראוותנות. הרקדנים מוצאים עוד ועוד דרכים להיות יחד, בכוריאוגרפיה שהיא כה מוקפדת, עד שנדמה כי הקפאתה בכל רגע נתון תניב תמונה מרהיבה, שכל פרט בה קבוע מראש, ואין בה אף תנועה הנתונה ליד המקרה. עם זאת, התחושה שמתקבלת היא נינוחה, אגבית, כמעט טבעית. גם כשמדובר במבנים בלתי סבירים בעליל שבהם רקדן תלוי במהופך בראשה של פירמידת אנוש. כאילו בוטרוס מצא דרך להגיע אל גרעין האנושיות של הרקדנים ולהעצים את אורה, כך שזו שורה על כל מפגש, על כל מגע, על כל זינוק המבוצע ללא היסוס, ברכות ובשלווה.

​

לקראת סיום היצירה, העייפות ניכרת בגופם של הרקדנים. הם אינם עושים מאמץ להסתירה וממשיכים לפעול בנינוחות נחושה. כמו סיזיפוס, שוב ושוב הם מטפסים במעלה הר האנוש: מניחים כף רגל על ירך ואז על הגו הרוכן לפנים, אל הכתפיים בפסגה. ואז ומתגלגלים בחזרה מטה, נופלים אל הזרועות הנושאות אותם מתוך מחויבות עמוקה — מגלמים בגופם אחריות לאחר שאין לה סוף. שוב ושוב, הכוריאוגרפיה מעמידה פסלים שנושאים איכות מונומנטלית, כאילו מבקשת לומר: אלה הפסלים שיש להעמיד בחוצות העיר, לא גנרלים רכובים על הסוס, אלא מבנים רוחשי חיים של דאגה לאחר.

 

בסיום העבודה, נפער לראשונה מרחק בין כמה מן הרקדנים שפוסעים החוצה. מאחוריהם הם מותירים שלישייה שנעשתה לסוס. אלא שללא עזרת האחרים, הוא עייף מלסחוב, והוא קורס תחתיו. כאמור, אלגוריה.

​

"פורטרטים של נפילה" מאת עדי בוטרוס. תיאטרון ירושלים, 7.8

​​​​​​​​​​​​​​

​​